זוכרים את ג'ובס

ע״י

ביום השנה הרביעי למותו של ג'ובס, בכירים באפל זוכרים את המנכ"ל והמייסד של החברה, בשעה ששמו של ג'ובס הופך לכותרות קולנועיות.

 

 

Steve Jobs

סטיב ג'ובס היה אגדה עוד בחייו, דבר שמעטי סגולה זכו להיות. בהתאם לכך קל להבין מדוע מותו של האיש, שהשפיע באופן ניכר על תחומים כה רבים שהתפרשו החל מתחום המחשבים באופן כללי, תחום המוזיקה, הסרטים (פיקסר), הסלולר ועוד, הופך להיות מושא מיידי עבור תעשיית הקולנוע והמדיה. תוך זמן קצר ממותו של ג'ובס, פרסם וולטר אייזיקסון את הביוגרפיה הרשמית של ג'ובס, שהפכה להיות הצלחה אדירה. לא בגלל שהיא סיפרה פרטים חדשים על חייו של האיש – דבר שנמצא בביוגרפיה אולם בהיקף נמוך מאוד – אלא בגלל שהיא הציגה לעולם סיפור די אובייקטיבי על האדם. מאז פורסמו עוד מספר ספרים אודות האיש, כשכל אחד מהם מנסה לספר את הסיפור של ג'ובס, מזווית קצת שונה. באופן לא מפתיע גם תעשיית הקולנוע מיהרה לרכב את הנושא, כשהסרט הראשון שיצא לאקרנים הוא הסרט ג'ובס בכיכובו של אשטון קוצ'ר, שדומה מאוד לג'ובס מבחינה ויזואלית, אולם הדבר לא עזר לסרט להצליח והביקורות די קטלו את הסרט. כעת אולפני יוניברסל צפויים להשיק סרט חדש בכיכובו של מייקל פסבנדר, אותו מביים דני בויל תחת תסריט של אהרון סורקין שהביא לנו את הסרט "הרשת החברתית".

הסרט החדש שצפוי לעלות לאקרנים ביום שישי הקרוב, מגיע ימים ספורים אחרי יום השנה הרביעי למותו של ג'ובס, שנפטר אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בימים האחרונים פורסמו ברשת דיווחים לפיהם לורין פאוול ג'ובס, אלמנתו של סטיב ג'ובס ניסתה למנוע את השקת הסרט החדש, כשבמקביל האתר Re/Code פרסם מספר התכתבויות הקשורות בסרט, עוד בימים שהוא היה שייך לאולפני סוני, שנפרצו ובהתאם לכך המידע דלף לרשת. אין ספק שאפשר להבין את הרצון של אלמנתו של ג'ובס לנסות ולהפסיק את המומנטום סביב העניין בחיי בעלה המנוח, חיים שהיו בהחלט יוצאי דופן וכאלה שנדמים לעלילה של סרט או ספר. אולם הבעיה היא שקשה מאוד להציג דמות של אדם כה מורכב בסרט של מספר שעות, ונראה כי דמותו של ג'ובס הייתה מורכבת מאוד וכי האדם עבר שינויים ניכרים והתפתח רבות במהלך חייו, עד כי נראה שבערוב ימיו, האיש שהתכחש לביתו הראשונה ליסה התפוגג ונעלם.

מסיבות אלו ואחרות לורין פאוול ג'ובס ובכירים באפל, שהיו חברים קרובים של ג'ובס – מעבר להיותם קולגות – ניסו ומנסים להפסיק את השקתם של סרטים, ספרים וסרטים דקומנטריים שמנסים להציג את דמותו של ג'ובס, אם כי אין ספק שהדבר הוא בהחלט לא דרך עין אובייקטיבית – דבר שכמעט ולא קיים בתחום הסיפורת ומחוץ לעולם העיתונאות (שגם כאן ניתן לדון על הנושא). אתמול ביום השנה הרביעי לפטירתו של ג'ובס, פרסמו בכירים באפל ביניהם: טים קוק – מנכ"ל החברה, פיל שילר – סגן נשיא בכיר לשיווק בינלאומי ואדי קיו – סגן נשיא בכיר לתחום שירותי האינטרנט. אימיילים לעובדי אפל בהם הם מתייחסים ליום השנה למותו של ג'ובס ומספרים מעט מהזכרונות שלהם מהאדם.

טים קוק:

בפברואר 2009, סטיב היה בחופשת מחלה מאפל והוא בילה אותה בביתו. במהלך אותה התקופה הייתי נוהג לקפוץ אליו אחרי העבודה ולדון עימו על דברים רבים. בזמן זה הוא חיכה להשתלת כבד ונראה כי הבריאות שלו התדרדרה באופן מהיר. יום אחד הוא נראה חולה באופן יוצא דופן וכשעזבתי את ביתו הייתי כה מבולבל עד שהקאתי בחצר הבית שלו.
דאגתי שהוא לא ישרוד מספיק זמן כדי להגיע לראש רשימת ההמתנה להשתלת הכבד. אחרי שבדקתי את הבריאות שלי וחקרתי קצת אודות תרומה להשתלת כבד, ביקרתי את סטיב שוב ואמרתי לו שאני רוצה להציע לו כתרומה חלק מהכבד שלי. למרות המצב שלו וחוסר הוודאות לגבי האם הוא יחיה מספיק זמן כדי להגיע לראש רשימת ההמתנה להשתלת הכבד, הוא סירב בתוקף לקבל את ההצעה שלי מחשש שהדבר יסכן את הבריאות שלי.
זה היה האיש שהוא היה. הוא היה חסר אנוכיות אל מול התמותה שלו. למרות שהמצב שלו היה עגום ולמעשה הייתה לו את כל הזכות לקבל עזרה, הוא סירב, מתוך חוסר רצון לסכן את הבריאות של חבר. בכך הוא שם את החמלה שלו עבורי מעל לצרכים שלו ואני לעולם לא אשכח זאת.
- טים

CQjQHoPXAAA-s2l

 

אדי קיו:

כשעבדתי איתו, הרגשתי תמיד שיש בינינו קשר אישי. זה לא היה רק סביב עבודה. ובאופן מסוים, לפעמים הוא היה כמו אח; לפעמים הוא היה כמו דמות אב, בהתאם למצב ולנושא. אולם כך או כך זה תמיד הרגיש כמו קשר עם בן משפחה. כזה שאתה לא רוצה לאכזב. מעולם לא הרגשתי קשר דומה עם שום אדם אחר שעבדתי עימו. התחושה הזו היא תחושה שיש עבור בני מפחה. אתה לא רוצה לאכזב את אביך, אתה לא רוצה לאכזב את אחיך או את ילדיך או את אשתך. אולם נדיר להרגיש תחושה שכזו לגבי הבוס שלך. איתו זו הייתה תחושה אחרת. תחושה שהוא יצר אותה. ואני חושב שזה חלק מהמגע האישי של הקשר שאני לפחות הרגשתי, שהיה לי עימו.
זה היה סוג האיש שהוא היה, האיש שאני הכרתי. כמובן שהיו זמנים שלא הסכמנו על דברים, התווכחנו ורבנו ושאר דברים - כמו שיש בכל קשר. אבל הוא היה אדם שהיה לו אכפת.
- אדי

enhanced-30606-1444064590-1

 

פיל שילר:

היה לי את המזל לעבוד על מצגות עם סטיב מהיום בו הוא חזר לחברה בשנת 1997 עד היום בו הוא עזב אותנו. מדובר בין 40 ל- 50 אירועים שעבדנו עליהם ביחד. זה מצחיק, אנשים תמיד מדברים על האירועים הללו כאילו שהם היו רגעים גדולים של מתח וקושי. אבל למרות שהיה מדובר בעבודה רבה, הם בדרך כלל היו ההפך. הם היו מעוררי השראה ומרגשים לכולנו.
סטיב עבד כל כך קשה על כל אחד מהמצגות והאירועים הללו. קשה מכל מה שכל אחד יכול לדמיין. הוא היה עובד במשך חודשים לפני האירוע על כל אחד ואחד מהאירועים הללו, והוא היה מכין את המצגות בעצמו. הוא היה יושב על המחשב שלו, או באפל או במשרד שלו בבית, מכין כל שקופית, מתייסר על כל פונט, כל אות, כל מרווח, וכל אלמנט גרפי. הוא היה מבלה כל כך הרבה שעות במחשבה על איך לומר משהו, איך הוא יוכל להסביר משהו, איך אנשים יאהבו לשמוע את זה.
היה לו כל כך אכפת. למעשה, מדי פעם הוא היה הופך להיות מתוסכל עם אלו שעבדו עימו שלא היו דקדקניים כמוהו או טובים כמוהו, הוא היה פשוט אומר לבסוף: "אני הולך לפתוח כיתה! אני הולך לפתוח כיתה וללמד את כולם כאן איך להשתמש בתוכנת קינוט כמו שאני משתמש בה, כדי שתוכלו לעשות את זה. בגלל שזה משנה, כל פרט משנה".
לסטיב היה גם חוש הומור מפותח. היינו עושים שטויות כל הזמן. בשנת 2003, עבדנו על מצגת שכללה דמו של שיחת וידאו שנעשתה דרך iChat על המק, ואל גור היה נדיב דיו עם הזמן הצפוף שלו לעשות את הדמו באופן מרוחק איתנו. יום לפני המצגת עשינו חזרות ואל מופיע על מסך ענק, כשסטיב יושב מול מחשב מק, והם מדברים ביניהם ודנים על מה הם הולכים לדבר עליו במהלך הדמו במהלך הצגת המצגת. אל וסטיב החלו לצחוק מעט, ובתגובה למשהו שאל אמר, סטיב קם, הסתובב וחשף את הישבן שלו מול אל. הוא בפועל הוריד את המכנסיים שלו. נכון שזה היה מצונזר והוא לבש את תחתוני הבוקסר שלו - אבל הוא חשף את הישבן שלו לאל גור. כל מי שנכח בחזרה פשוט התפקע מצחוק.
היו כל כך הרבה רגעים טובים. היינו יושבים מאחורי הבמה במהלך האירועים, בחושך מאחורי קיר ענק ומהצד השני של הקיר היה הקהל, שנע בין אלף ל- 6 אלפים איש. היינו צופים על המסך הענק שהיה משוקף לנו הפוך והיינו מכירים כל שקופית, כל וידאו, כל דמו והיינו פשוט מחכים. ואז היינו יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים ואת תשואות הקהל. זה היה ממלא אותנו בכל כך הרבה שמחה וגאווה - לגבי כל העבודה הזו שהתמשכה במשך חודשים והתנקזה לכדי אותו הרגע. הרגשנו שאנחנו נמצאים על הבמה ביחד עם סטיב. וזה נתן לנו דלק למהלך כל האירוע. אלו היו רגעים משותפים נהדרים עם סטיב.
לסטיב היה כל כך אכפת מהמצגות הללו שהוא היה רוצה לדבר עליהם מיד אחרי שהם הסתיימו. הוא היה שואל "איך זה הלך לדעתך? איך אתה חושב שהאנשים הגיבו? מה אתה חושב שהתקשורת תכתוב?" הוא תמיד היה מתקשר אלי בדרך הביתה ואומר, "היי, אני רוצה לדבר איתך". זאת הייתה הדרך בה הדברים התנהלו, וזה היה חם ונפלא.
ביום לפני שסטיב נפטר, הייתה לנו מצגת, וסטיב כמובן לא היה נוכח מכיוון שהוא היה בביתו חולה. בדיוק סיימנו את המצגת, והיינו בדרך להתכונן לפגישה עם התקשורת, וקיבלתי את ההודעה "היי, סטיב היה רוצה לראות אותך. אתה יכול לעבור בבקשה דרך הבית שלו?" חשבתי לעצמי בטיפשותי "יופי, בדיוק סיימנו עם המצגת, והוא כבר רוצה לדבר איתי עליה - זה סטיב". אולם בדרך שלי לפאלו אלטו (לביתו של ג'ובס) זה היכה בי "רגע, זאת לא הסיבה שאני נוסע אליו".

 

אפשר לומר הרבה מאוד דברים על סטיב ג'ובס. אולם דבר אחד הוא בטוח. במהלך 54 שנותיו ג'ובס השתנה והתפתח רבות. רבים זוכרים אותו בתור הפרחח שהקים את אפל, צעק, בכה וקילל את עובדיו וגרם לרבים משאת נפש. אולם נראה כי מאז ועד למותו ג'ובס עבר שינוי משמעותי, כזה שבין היתר הפך אותו למנהיג של החברה אותה הוא ייסד וממנה הוא הודח, שעברה שינוי דרמתי מאז חזרתו אליה ומאז שינתה את העולם. אין ספק שבהתאם לכך יש הבדל רב באופן בו אנשים זוכרים את ג'ובס, אולם נראה כי החברים הקרובים שלו, אלו עימם הוא עבד בעשור וחצי האחרון לחייו, זוכרים אותו אחרת לגמרי מהאנשים שהכירו אותו בתחילת דרכו.

יהי זכרו ברוך.

 

מקור: Re/Code
עריכה, תרגום ותוספות: natisho